הדת הבהאית הינה דת מונותיאיסטית שנוסדה במאה התשע-עשרה, הרואה את עצמה כממשיכת דרכן של הדתות הגדולות ואשר נושאת מסר חדש לעידן המודרני.
הודות לחזון חובק עולם של מייסדיה והמשיכה הרחבה של תורתם, האמונה הבהאית התפשטה ברחבי העולם ב-150 שנה, והפכה לתנועה אוניברסלית עם כמה מיליוני מאמינים שחיים בכל חלקי כדור הארץ ומשקפת את המגוון מאוכלוסייתה.
הגנים הבהאים בחיפה ובעכו. יחד עם המבנים המוציים בהם. מייצגים הן את הזיכרון ההיסטורי והן את הלב העכשווי של הקהילה הבהאית העולמית. מכאן נובע ערכם "האוניברסלי היוצא מן הכלל" של הגנים שהוכר לאחרונה על ידי אונסקו בהחלטה לכלול אתרים אלו ברשימת אתרי המורשת העולמית לשימור עבור הדורות הבאים.
"הסקירה ההיסטורית הקצרה שלהלן מסבירה כיצד כל זה קרה ומדוע סיפור זה חשוב כל כך. "
הבאב ("השער") נולד בשם סעיד עלי-מוחמד בשיראז (איראן) בשנת 1819. עוד בילדותו הפגין עומק רוחני ותבונה שמעבר לגילו. בגיל 24, בתקופה של ציפיות משיחיות עזות באיראן, הכריז הבאב על עצמו כעל נביא או שליח האל. המסר החברתי שנשא היווה אתגר לדרך החשיבה של תקופתו – הוא אסר כל שימוש באלימות (ג'יהאד), הכיר בשוויון הנשים ותמך במדע ובחינוך. בהסתמך על נבואות מן הכתבים הקדושים, טען הבאב שהוא המבשר שתפקידו להכין את הקרקע לבואו של שליח נוסף של האל, אשר יביא את עידן השלום והצדק, שהובטח על ידי כל הדתות.
לאחר ש-18 מאמינים, ביניהם אישה אחת, מצאו את דרכם הייחודית אליו וקיבלו את בשורתו, שלח אותם הבאב להפיץ את תורתו. עד מהרה היו לבאב מאות אלפי מאמינים מכל שכבות החברה, ביניהם אף כמה מנהיגים דתיים מוכרים, שנמשכו אל תורתו. ההנהגה הדתית בפרס חשה מאוימת מהצלחתו של הבאב והכריזה עליו ככופר, ובכך הציתה גל של רדיפות, שבמהלכן עונו ונרצחו אלפים ממאמיניו.
הבאב נאסר במבצר מבודד, שם שהה שלוש שנים עד להוצאתו להורג בכיכר העיר טבריז ב-9 ביולי 1850, אירוע בו חזו כעשרת אלפים צופים ואשר סוקר גם בעיתוני המערב. בעודו משוחח עם אחד ממאמיניו ומוסר לו הוראות אחרונות, לקחו השומרים את הבאב מתאו ותלו אותו על חבלים כשגבו אל אחד מקירות החצר. שלוש שורות בנות 250 חיילים כל אחת ירו עליו בזו אחר זו. כאשר לבסוף התפזר העשן ושקע האבק, לא נמצא הבאב. לאחר חיפוש מאומץ, אותר הבאב שוב בתאו, משלים את הוראותיו לתלמידו. לאחר שסיים, הוא הודיע לשומרים בשלווה שכעת הם יכולים להשלים את משימתם. המחלקה הראשונה סירבה לירות שוב, ותחתיה הובאה מחלקה אחרת. הפעם, פגעו הקליעים במטרתם. גופתו של הבאב הושלכה אל מחוץ לחומות העיר וחיילים מנעו ממאמיניו להעניק לו קבורה הולמת. אף על פי כן, הצליחו מאמיניו לקחת את גופתו ולהעבירה ממקום מסתור אחד לשני במשך שישים שנה, עד שהתאפשר להביא את השרידים לקבורה בארץ הקודש ולהטמינם במבנה אבן פשוט על הר הכרמל. בשלב מאוחר יותר נוסף למבנה הקבר מבנה-על מונומנטלי בעל כיפת זהב. עבור הבהאים, יופיו של מקדש הבאב והגנים המטופחים הסובבים אותו מהווים תשובה הולמת לסבל ולעוולות שהיו מנת חלקו של הבאב.
מירזא חוסיין עלי (1817-1892), שהוכר בכינויו בהא-אללה (זוהר האל) נולד למשפחת אצולה מהמחוז האיראני נור. במקום ללכת בדרכי אביו, שהיה שר בחצר המלכות, הוא בחר לסייע לחולים ולעניים. כאשר הכריז הבאב על שליחותו, הפך בהא-אללה לאחד ממאמיניו, ומאוחר יותר לדמות מובילה בתנועה. כמו רבים אחרים, בחירה זו הפכה אותו למטרה למאסרים ועינויים. בכתביו הוא מתאר כיצד בעודו כלוא במרתף תת-קרקעי, באוגוסט 1852, הוא שמע את הקריאה האלוהית.
כל רכושו של בהא-אללה הוחרם, וב-1853 הוא ומשפחתו גורשו לצמיתות ממולדתם. התחנה הראשונה של גלותו הייתה בבגדאד, שם שהה עשר שנים, שתיים מתוכן בשוטטות לבדו בהרי כורדיסטן. לפני שנענה לדרישתו של הסולטאן הטורקי להגיע לאיסטנבול, הכריז בהא-אללה על שליחותו הקדושה בפני מאמיניו של הבאב, ורובם קיבלו את הכרזתו והפכו לבהאים. אחרי מספר חודשים באיסטנבול, קיבל בהא-אללה הוראה לעבור שנית, אל אדירנה שבחלק האירופי של טורקיה. אחרי מספר חודשים באיסטנבול, קיבל בהא-אללה הוראה לעבור שנית, אל אדירנה שבחלק האירופי של טורקיה. בכל תחנה בגלותו, זכה בהא-אללה לאהבתם ומסירותם של האנשים שהקיפו אותו ועורר את קנאתם של אנשי הדת והשליטים. לבסוף, בשנת 1868, הוגלה בהא-אללה לעכו, שהיתה אז פינה נידחת באימפריה העות'מנית אליה הושלכו אסירים פוליטיים ובלתי רצויים אחרים. עם הזמן השתנה יחסם העוין של שלטונות עכו ותושביה כלפי בהא-אללה והפך לחיובי. לאחר תשע שנות בידוד, תחילה במצודה ולאחר מכן בתוך חומות העיר העתיקה, הורשה בהא-אללה להסתובב חופשי ולחיות בכפר צפונית לעכו. שתים-עשרה שנות חייו האחרונות עברו עליו בנוחות יחסית באחוזה הניצבת כיום בלב הגנים הבהאים בעכו. לאחר פטירתו ב-29 במאי 1892, בגיל 75, הוא נטמן במבנה קטן סמוך לאחוזה, המוכר כ"מקדש בהא-אללה". אל מקדש זה מכוון כל בהאי את פניו ומחשבותיו כאשר הוא מתפלל את תפילתו היומית.
במהלך חייו בכלא ובגלות, עסק בהא-אללה בכתיבה של הכתבים הקדושים הבהאים שנתגלו לו, על פי האמונה, בזרם מתמשך, לעיתים בקצב כה מהיר עד כי לא ניתן היה להעלותם על הכתב. בעודו כלוא בתוך חומות עכו, הוא קיבל השראה לכנס את חוקי הדת בספר, שלו קרא "הספר הקדוש ביותר" (כיתב-י-אקדס). הוא שלח איגרות למלכים ולשליטים של תקופתו, מדגיש את סמכותו כשליח האל, מפציר בהם להשכין שלום בתוך עמם ולשלוט בנתיניהם מתוך צדק וחמלה, מזהיר אותם מן ההשלכות של שאננותם, ובמקרים אחדים אף חוזה את נפילתם. בנוסף לכתביו העיקריים שעסקו בנושאים תיאולוגיים ומיסטיים, הוא כתב אלפי מכתבים לאנשים פרטיים, בהם הסביר את תורתו והציע הדרכה אישית. בצוואתו, מינה בהא-אללה את בנו הבכור לממשיך דרכו והעניק לו את הסמכות לפרש את תורתו וליישב חילוקי דעות על מנת להגן על קהילת המאמינים מפני עימותים וויכוחים העלולים להוביל לפילוג.